המילה צחוק מופיה בתנ"ך שתים עשרה פעמים: תשע פעמים בספר בראשית, ועוד שלוש בספרים אחרים שמות, שופטים, יחזקאל. לרב המילה צחוק משוייכת לאי אמון או זלזול: דוגמא לכך יכול להיות סיפור אברהם ושרה כשהיו בשנות התשעים לחייהם, ונאמר להם מאלוהים כי הולך להיוולד להם בן, שמו של יצחק הגיע מצחוקה של שרה בעקבות הבשורה. "ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי" (בראשית, כא', ו').
גם אם הומור לא מופיע בצורה ישירה בתנ"ך הרי שהתנך כולו מלא בסיפורים מצחיקים משעשעים ואירונים דוגמא לכך יכול להיות סיפור אתונו של בלעם, בו מסופר על בלעם שהיכה את אתונו ואלוהים פתח את פי האתון וכך יכלה זו להתלונן בפני בעליה.
סיפור נוסף שקיים בו צחוק יכול להיות סיפור אליהו ונביאי הבעל: כאן הצחוק מופיע בדברי הלעג של אליהו הנביאלנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מלכים א',יח', פס' כו-כח).
בדת היהודית השימחה מתוארת כתכונה חיובית ביותר, המעידה על מצב מאוזן של האדם, יש מצווה מיוחדת למשל בחגים לשמוח "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", "אין שמחה אלא בבשר ויין".
היהדות למעשה היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף. השמחה [ובנוסף לה 'טוב לבב'] היא תנאי נדרש בקיום כל מצוה ומצוה.
אחד מעקרונות חסידות ברסלב, שהינו גם עקרון כללי בחסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת. למרות שלהיות בשימחה תמיד זו מיצווה יש חודש אחד בו השימחה גדולה במיוחד והוא כמובן חודש אדר לא סתם יש אדר א' ואדר ב' בו מתקיים חג פורים.
במהלך חודש זה מוסיפים אלמנטים המגבירים שימחה כמו תחפושות מסיבות תהלוכות רעשנים ושתיה עד לא ידע.. הסיבה לכך היא שבחוד שאדר מזלו של עם ישראל בעלייה.
בשפה העברית יש מילים נרדפות רבות לציין שמחה, (גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה..) הריבוי לכך מעיד על חשיבות המילה ביהדות.
כותבת המאמר: לירון רוסבי, מטפלת הוליסטית ומנחת סדנאות יוגה צחוק